בשעה טובה, אחרי חודשים של דיבורים, צה״ל השתלט ביום שלישי לפנות בוקר על מעבר רפיח. זה אותו מעבר, הכולל את ציר פילדלפי המפורסם, דרכו הבריחו לאורך השנים ארגוני הטרור אמצעי לחימה רבים לעזה. ולא רק. דרך מעבר רפיח גם הבריח סינוואר רגע לפני ה-7 באוקטובר חלק מאנשיו הקרובים ובני המשפחה של ראשי חמאס. דרך מעבר רפיח הוברחו גם פעילים של חמאס, אפילו בתקופה האחרונה. ולא רק.
ציר ההברחות, אולי הגדול ביותר במזרח התיכון, נמצא כעת בשליטת צה״ל. לפחות מעל פני השטח. ואיפה היה ראש הממשלה שלנו כל השנים? למה לא התבצע המהלך הזה לפני מספר חודשים? למה לא לנתק את בלון החמצן של חמאס, מעבר רפיח, ציר פילדלפי, לפני כן? אם נעשה מהלך שנועד ללחוץ על יחיא סינוואר לבצע עסקה, אז למה רק עכשיו?
המהלך שהתרחש ביום שני בלילה בו צה״ל השתלט על מעבר רפיח המרוחק רק 3.5 ק״מ מהגבול, צריך היה, חייב היה, ויכול היה- להתבצע מזמן. מזמן. לא רק לפני מספר חודשים, אלא לפני שנים. זה היה גם אינטרס של מצרים. נשיא מצרים, עבד אל- פתח א- סיסי, עשה קולות לעולם הערבי שהוא מתנגד, אבל הוא התלהב מהמהלך. הוא התלהב שישראל תעשה עבורו את העבודה ותמנע מעבר של פעילי חמאס ואזרחים למצרים.
פגישה אחת של הרמטכ״ל וראש השב״כ בשבוע שעבר במצרים הספיקה לישראל לקבל מהנשיא המצרי את הסכמתו למהלך. ואם זה אינטרס ישראלי ומצרי, והאמריקאים לא התנגדו לו, אז למה להמתין חודשים למהלך פשוט כל כך וכל כך חשוב. אפילו מציל חיים?
מספר חודשים מדבר נתניהו על פעולה ברפיח, כניסה לרפיח, וחודשים הרמטכ״ל אומר כי צה״ל הכין כבר את התוכניות, הוא כבר אישר אותן (כל פעם מחדש) וצה״ל כבר ערוך ומוכן לפעולה ברפיח. אז למה צריך נתניהו את כל פסטיבל הראוותנות המיותר שלו בתקשורת הישראלית והזרה? למה למרוח את הזמן חודשים? למה לתת למחבלי חמאס את היכולת לברוח מרפיח למצרים, למרכז וצפון הרצועה, למקומות מהם צה״ל כבר יצא? למה לא לעשות את התיאום הזה עם המצרים והאמריקאים (כמו שעשינו כעת), ולבצע את הפעולה הזו לפני מספר חודשים. לפחות?
בלי ראוותנות של הליצן נתניהו, בלי לשגע מדינה שלמה ולהוביל להגברת הפעולות האנטישמיות בארצות הברית ובעולם כולו? ובעיקר למה לגרום לסיכונם ולמותם של לוחמינו בתקופה האחרונה, תקופה בה אין באמת מלחמה בעזה? בכל התקופה בה נתניהו עשה כאן מופע שואו סביב רפיח, מאות מחבלים עזבו את רפיח, חמאס המשיך להבריח דרך המעבר מחבלים, אמל״ח וכל מה שהוא רק רצה. ובכל הזמן הזה נהרגו לנו עוד לוחמים. אם נתניהו היה מפעיל שיקול מבצעי, ביטחוני ולא פועל כדי למרוח את הזמן שמשחק לטובתו, ניתן היה למנוע את מותם של לוחמינו בעזה בשבועות האחרונים. ובעיקר את מותם של ארבעה לוחמים שהיו בהיערכות בכרם שלום לכניסת צה״ל למעבר רפיח.
כל יום הלוויה
אפילו בצלאל סמוטריץ׳ אמר בעצמו השבוע משהו מועיל. הוא רמז כי ההתנהלות של נתניהו הובילה כבר למותם של לוחמינו. חיילים נהרגים בעזה, חיילים נהרגים בכרם שלום, בתוך גבולות המדינה, מילואימניקים נהרגים בעזה, מילואימניקים ואזרחים נהרגים בגבול הצפון מטילי נ״ט של חיזבאללה באופן קבוע. בלי הפסקה. ערים נמחקו. הצפון נמחק. מיטב בנינו משלמים בחייהם. רק ביום שני השבוע נהרגו שני מילואימניקים מטיל נ״ט, אבל יש אדם אחד שממשיך לשחק בחיים של כולנו, ובעיקר של הלוחמים הגיבורים.
אדם אחד. למען מטרה אחת. למען הישרדותו הפוליטית. והמדינה? היא וגיבוריה יכולים להמשיך למות. בכל יום כמעט עוד הלוויה, ועוד הלוויה, ממטולה, ועד אילת. שוב חזרנו לתמונות של הלוויות קורעות לב, שוב יצאנו לשיירות של ישראלים מלווים את לוחמינו במסע ההלוויות בכל עיר ועיר כמעט בישראל, שוב חזרנו לשיחות עם ההורים השכולים, להספדים, ושוב חזרנו לימים הנוראיים (ואולי לא יצאנו מהם לרגע).
האסון הכי גדול שלנו כמדינה הוא שנתחיל להתרגל להלוויות של חיילים. לא למען הגנת המולדת, אלא למען הישרדותו של בנימין נתניהו. המציאות בה ישראל נמצאת היא לא גזירת גורל, היא לא מכה משמיים, היא גזירה שקוראים לה נתניהו.
אז הנפנו את דגל ישראל במעבר רפיח. אז יש שתי חטיבות במעבר רפיח. הפעולה הקטנה הזו והכל כך חשובה, חיונית, ומצילה חיים- היתה חייבת להתבצע ברגע שצה״ל הכין את התוכניות והכוחות להפעילה. וזה היה לפני מספר חודשים, בערך בתחילת פברואר. אבל לנתניהו לא בוער כלום. יש לו רק שיקול אחד- למרוח את הזמן, וכמה שיותר. זה אותו נתניהו שאהב תמיד את הזבנג וגמרנו. בינתיים הוא גומר את כולנו. רבים מאיתנו מאשימים את יחיא סינוואר (יימח שמו) שלא אכפת לו בכלל מהעם שלו. למה לנתניהו אכפת מהעם שלו? ברור שלא. שניהם מנהלים מלחמה על הישרדותם. אצל סינוואר זו מלחמה על הישרדות בחיים, אצל נתניהו זו מלחמה על הישרדותו הפוליטית.
